Category Archives: Hebräisch – Stuff in Hebrew

Am Berg Zion

Heute Morgen beim Frühstücken blätterte ich durch ein Buch und fand dabei ein Gedicht von Yehuda Amichai, das mich irgendwie sehr berührt hat. Manche Gedichte finde ich schwierig zu übersetzen, zumal ich oft die Interpretationsmöglichkeiten der einzelnen Textpassagen nicht kenne. Und eigentlich auch gar nicht kennen möchte, weil ich noch heute mit Grauen an die Deutschstunden in meiner Schulzeit zurückdenke, als wir Prosa interpretieren mussten und die Lehrer dazu irgendwelche platten Reklamheftchen heranzogen. Ich habe Yehuda Amichai’s Gedicht daher einfach so übersetzt, wie dessen Worte ihren Weg in mein Herz gefunden haben.

  רועה ערבי מחפש גדי

 רועה ערבי מחפש גדי בהר ציון,

ובהר ממול אני מחפש את בני הקטן.

רועה ערבי ואב יהודי

בכשלונם הזמני.

קולות שנינו נפגשים מעל

לבריכת השולטן בעמק באמצע.

שנינו רוצים שלא יכנסו

הבן והגדי לתוך תהליך

המכונה הנוראה של חד גדיא.

אחר כך מצאנו אותם בין השיחים,

וקולותינו חזרו אלינו ובכו וצחקו בפנים.

החיפושים אחר גדי או אחר בן

היו תמיד

התחלת דת חדשה בהרים האלה.

יהודה עמיחי

Ein arabischer Hirte sucht nach einer Ziege

Ein arabischer Hirte sucht nach einer Ziege auf dem Berg Zion

und auf dem Berg gegenüber suche ich meinen kleinen Sohn.

Ein arabischer Hirte und ein jüdischer Vater

in ihrem zeitlichen Versagen.

Unsere Stimmen treffen sich über

dem Sultansbecken im Tal in der Mitte.

Wir beide wollen, dass weder der Junge noch die Ziege

hineingeraten in die Mühlen der schrecklichen Maschine „Chad Gadja“.*

 

Dann fanden wir sie zwischen den Büschen

und unsere Stimmen kehrten zu uns zurück und weinten und lachten innerlich.

 

Die Suche nach einer Ziege oder einem Jungen

war seit jeher

der Beginn einer neuen Religion in diesen Bergen.

 

Yehuda Amichai

 

*Chad Gadja ist ein aramäisches Lied, das am Pessachabend gesungen wird und die Unterdrückung des Schwächeren durch den nächst Stärkeren beschreibt. Die Strophen wirken wie eine Endlosschleife, stets wird ein Lebewesen von einem größeren Wesen getötet, bis zum Schluss die Erlösung durch den Heiligen erfolgt, der das Böse besiegt.

 


Die Hoffnung ist ein Minenfeld

Der Himmel ist dunkelgrau und es regnet so stark, dass ich die Häuser auf der gegenüberliegenden Straßenseite nicht mehr sehen kann. An solchen Tagen sitze ich am liebsten mit einem Buch auf dem Sofa. Heute Mittag fiel mir ein alter Gedichtband von Jehuda Amichai in die Hände. Seine Gedichte sind leise und laut zugleich, melancholisch, nachdenklich, sinnlich. Jehuda Amichai zählt zu den größen Dichtern Israels.
Das folgende Gedicht hat mich zum Nachdenken bewegt und genau das ist es, was ich bei Gedichten suche – ich möchte ein Gedicht nicht einfach nur „schön“ finden, sondern Tiefe darin sehen. Es lesen und wieder lesen, seine Worte nachhallen hören.

 

עין יהב

נסיעה לילית לעין יהב בערבה
נסיעה בגשם. כן בגשם.
שם פגשתי אנשים שמגדלים תמרים.
שם ראיתי עצי אשל ועצי אשליה.
שם ראיתי תקווה דוקרנית כמו תיל דוקרני
ואמרתי בלבי: אמת, התקווה צריכה להיות
כמו תיל כדי להגן עלינו מן היאוש.
התקווה צריכה להיות שדה מוקשים

 

Ein Jahav

Eine Nachtfahrt nach Ein Jahav in der Arava-Wüste
Eine Fahrt im Regen. Ja, im Regen.
Dort traf ich Menschen, die Datteln anbauen
Dort sah ich Tamariskenbäume und Illusionen von Bäumen*
Dort sah ich Hoffnung, so stachelig wie Stacheldraht.
Und ich sagte zu mir: Natürlich, Hoffnung muss so sein
wie Stacheldraht, um Verzweiflung fern zu halten.
Die Hoffnung muss ein Minenfeld sein.

 

Ein Yahav

A night drive to Ein Yahav in the Arava Desert,
a drive in the rain. Yes, in the rain.
There I met people who grow date palms,
there I saw tamarisk trees and risk trees,
there I saw hope barbed as barbed wire.
And I said to myself: That’s true, hope needs to be
like barbed wire to keep out despair,
hope must be a mine field.

 

 

Die englische Übersetzung stammt von Chana Bloch und Chana Kronfeld, die etliche Gedichte aus dem Hebräischen ins Englische übersetzt und dabei auch mit Jehuda Amichai persönlich zusammengearbeitet haben.

Die deutsche Übersetzung stammt von mir. An der mit * markierten Stelle bin ich mir nicht sicher, wie sie zu übersetzen ist, weil Jehuda Amichai in seinem Gedicht wortwörtlich “Illusionsbäume” schreibt, während Chana Block und Chana Kronfeld den Ausdruck mit “risk trees” übersetzen, was ich ohne weiterführende Literatur nicht erklären kann. Ich habe daher eine Übersetzung nahe am Wortlaut gewählt.


סינייה

הקליקו כאן לתמונות.

מצרכים:

2 חצילים

חופן גדול של עגבניות

שרי כוס 1 של טחינה

צנוברים (רק כמה לפיזור בסוף)

2 שיניי שום פלפל

פפריקה אדומה (חריף)

פטרוזיליה

המתכון המקורי למנה הזו הוא מלבנון והוא מוכן עם כבש טחון. היות ואני צמחונית, הכנתי גרסת פריסטייל ללא בשר. סינייה המתאים כתוספת או מנה ראשונה, ואני מגישה עם לחם וסלט.

אז, אני מתחילה עם המוזיקה. אני צריכה אווירה בבישול. בעלי צוחק עליי כשאני עומדת במטבח ומבשלת, משום שאז מתנגנת ברקע מוסיקה משנות השישים וחתיכות פטרוזיליה זרוקות בכל מקום. זה יקרה שוב היום כי פטרוזיליה הולכת טוב עם סינייה ….

לאחר שהמוזיקה ברקע, יש לחמם את התנור ל 220 מעלות. לאחר 15 דקות הוא חם מספיק וניתן להכניס את החצילים (שלמים, לא מעובדים). החצילים מוכנים כשהם רכים.

בינתיים, אני מכינה את הטחינה. בישראל, הטחינה נחשבת כמזון בסיסי וזמינה בכל בית. עד כמה שידוע לי, בגרמניה ניתן להשיג טחינה רק בחנויות טבע ובריאות. אתם יכולים להשתמש בטחינה גולמית או לערבב עם מים ולהוסיף את השום, פטרוזיליה, פלפל ותבלין פלפל אדום. הטחינה צריכה להיות עיסה אחידה ללא גושים. אז אם אתם מוסיפים מים יש לערבב טוב מלמטה  ולהמשיך עד שהעיסה אחידה  וחלקה. היתרון בלערבב טחינה עם מים הינו במרקם הפחות סמיך שנוצר ובאופן כללי,בטחינה קלילה יותר.

כשחצילים מוכנים, אתם יכולים להניח אותם בזהירות בקערה.בשר הפרי יכול להיפרד בקלות  מהקליפה וניתן לעשות זאת בכף. מתבלים במלח ופלפל. הקליפה השחורה אינה נחוצה.

עכשיו לחתוך את העגבניות לחצי ולהניח אותן בשולי תבנית אפיה.את תערובת החצילים מניחים במרכז. אופים בחום של 180 מעלות במשך רבע שעה.

לאחר מכן, שופכים את הטחינה מעל העגבניות והחצילים ומפזרים צנוברים מעל. אופים שוב במשך 10 דקות בתנור עד שהטחינה היא מעט חומה.

מיטב מגישים חם.

 

בתאבון!


No country for old shoes – עברית

כבר זמן מה, מחשבותיי עסוקות בנעליים. באופן אישי, יש לי עשר זוגות, אבל לסיפור הבא עובדה זו לא משנה. כך, “תעלומת הנעליים” מההתחלה:

ברחוב שבו אני גרה יש כמה ספסלים. עליהם מונחות, לעתים קרובות, נעליים ישנות. מי שעלה לישראל מכיר את התופעה הזאת: נעליים על ספסלים בפארק, נעליים על קירות, נעליים בתחנות אוטובוס. למה הנעליים האלה לא היו זרוקות בפח? מי שם אותן על ספסלים? למה הן מעולם לא נעליים יפות? למה אני לא רואה, לדוגמה, נעלי סטילטו, אלא רק נעליים ענקיות, מכוערות וללא עקבים?

שאלתי ישראלים, אבל לא נראה שמישהו מהם הבחין בתופעה. איך זה יכול להיות? מאז והלאה, בטיולים שלי, התרכזתי יותר בנושא. הסתכלתי בזמן שאנשים עברו לידן מבלי להקדיש אפילו מבט. אבל אם הישראלים אפילו לא מבחינים בנעליים האלה, לא יכול להיות שהן שם למטרות צדקה, מפני שמי היה אוסף ונועל את הנעליים המוזרות?

יום אחד החלטתי לארוב ולגלות לבסוף מה הסיפור של הנעליים האלה ומהיכן הן באות. לקחתי כרית, שיהיה נוח, ורשמקול, כדי לראיין את האנשים שזונחים נעליים בצורה זו. התארגנתי בנוחות  מתחת לעץ פיקוס גדול (כי בארץ הם מאוד גדולים). באור הירח ראיתי את העטלפים חגים מעל ראשי ושמעתי את רחש הצרצרים. אחרי מה שהרגיש כמו חמש עשרה דקות, קמתי וחזרתי הביתה כדי לבדוק את סוגי העטלפים בישראל… רק ליתר בטחון. זו הרגשה משונה בלילה לבד על ספסל בפארק. על פי ויקיפדיה, ערפדים קיימים רק בדרום ארצות הברית ובדרום אמריקה. בחזרה אל מתחת לעץ הפיקוס שלי, אני בוהה אל תוך הלילה, אולם לא “זונחי נעליים” ולא “אוספי נעליים” הגיעו. אולי הם פעילים בשעות היום? הפקדתי את הכרית מתחת לזרוע שלי וזנחתי את המשימה המטופשת הזו. איך אני אמורה לפקח על הספסלים במהלך היום מבלי לאבד את מקום העבודה שלי?

מאחר ש-Google עזר לי בהצלחה עם השאלה בנוגע לעטלפים, אני מנסה עכשיו לפתור את תעלומת הנעליים באותו אופן. אני מקלידה „Shoes in Israel“  ומקבלת הרבה כתובות לחנויות נעליים בתל-האביב. מאיפה Google יודע בעצם שאני גרה במרכז ולא באילת? חנויות הנעליים הן ממילא לא התשובה שחיפשתי. השתדלות נוספת:

  „Abandoned shoes Israel“

 כל התוצאות קשורות למלחמות ולנושאים צבאיים. בין התוצאות יש אפילו דיווחים על מלחמת ששת הימים. לנעלי הפקר יש באמת כזה כוח סמלי?… או אולי Google טועה?… פתאום עולה בי מחשבה מפחידה (אחרי ש Googleפישל..). ומה אם בכל זאת יש פה ערפדים?

אולי תמיד הסתכלתי על הנושא מהצד הלא נכון. מה אם זה לא על הנעליים, אלא על היכן הן מונחות? זה יכול להסביר מדוע הן מעולם לא יפות.

כמו ב-Shoe tossing, זוגות נעליים שנקשרים בשרוכים ונזרקים על כבלי חשמל וענפי עצים, הנחת הנעליים עשויה להיות קוד סודי. לפי שמועות, נעליים תלויות על קווי חשמל הן אינדיקציה לנקודות סחר בסמים אך המבנה והמארג החברתי של השכונה בה אני גרה נוגדים תיאוריה זו: בית אבות, גן ילדים, בית אבות, בית הספר.

אז מה זה כל העניין הזה?… בגלל שלא עלה בידי להאיר את השאלה הזו אחרי חקירה של שנים, לבסוף אני עושה ניסיון בעצמי ושמה על ספסל בחזית הבית שלנו זוג נעליים שלי. בואו נראה מה ההשפעה שתהיה לכך עליי.

בחזרה אל הדירה, אני שמחה שיש יותר מקום בארון הנעליים ועכשיו אני, ללא שום מצפון,   יכולה לקנות זוג חדש ויפה.


בבוקר – Morning

If you think love poems are kitschy, try this:

בבוקר

בבוקר, אני עומד ליד מיטתך

צילי נופל על פנייך

ומעמיק את שנתך

ועושה לך תוספת לילה.

כאצבעות מעשן

נפשך כהתה

מכורה לאהבה.

אני אוהב אותך

בכל מאודי

ובכל אודי.

יהודה עמיחי

Morning

In the morning I stand beside your bed.

My shadow falls on your face,

Deepening your sleep,

Making you part of the night.

Like a smoker’s finger, your soul

Darkens, addicted to love.

I love you

With all my might

As long as I live.

Yehuda Amichai