Monthly Archives: September 2012

Das sonderbare Haus

In einem Park in Ramat Gan steht ein sonderbares Haus. Mitten im Wasser, in einem kleinen See. Die Nachbarn sind Gänse und Enten. Als ich es zum ersten Mal sah, erinnerte es mich an einen James Bond Film aus den 60er Jahren. Leider ist mir der Architekt des Hauses nicht bekannt, und auch nicht, warum es mitten in einem See erbaut wurde. Wahrscheinlich war es mal ein modernes Cafe. Heute wirkt es wie ein Relikt aus einer unwirklichen Zeit. Seine Form erinnert stark an ein Schiff, eine Leiter führt an der Außenseite vom Dach herunter zum Wasser und erinnert irgendwie an einen herabhängenden Anker. Bullaugenfenster hat das Haus auch.
Man könnte es schön renovieren und seine drei Stockwerke mit Leben füllen. Jedesmal, wenn ich an dem Haus vorbeispaziere, bin ich von der Neugier getrieben, hineinzugehen. Nur, es führt keine Brücke dorthin, man braucht entweder ein Boot oder man muss schwimmen. „Baden verboten“ steht natürlich auf einem Schild neben dem See.
Eines Tages werde ich vielleicht auf jemanden treffen, der mir die Geschichte dieses Hauses erzählen wird. Bis dahin spinne ich mein eigenes Seemannsgarn um das sonderbare Schiffshaus…


Advertisements

Yom Kippur in Tel Aviv

Yom Kippur ist der höchste jüdische Feiertag. Die Menschen fasten an diesem Tag und kehren in sich. Kein Facebook, kein Fernsehen…. für so manchen eine echte Herausforderung. Das Schöne an diesem Tag ist jedoch, dass die Straßen ruhig sind, denn Autofahren ist an Yom Kippur verboten. Und so sieht man dann auf dem Ayalon Highway in Tel Aviv Kinder mit ihren Fahrrädern und Rollern herumsausen. Für einen Tag gehören die Straßen in Israel ihnen.


Am nächsten Morgen, wenn das alltägliche Verkehrschaos die Stadt wieder fest im Griff hat, könnte man meinen, man habe von den leeren Straßen nur geträumt…

 

All photos by Saskia


Masada bei 43 Grad

Wir sind früh am morgen losgefahren, um das Tote Meer noch vor der Mittagshitze zu erreichen. Die Gegend um das Tote Meer wirkt auf den ersten Blick karg, wohin man sieht Felsen und Berge. Zwischendrin allerdings findet man Palmenhaine, die vor der Kulisse des blautürkisen Meeres faszinierend aussehen. Wir haben uns für heute vorgenommen, den snake path nach Masada hoch zu wandern. Der Höhenunterschied beträgt ungefähr 400 Meter.
Nun stehen wir am Fuße des Berges. Ein Pfad schlängelt sich vor unseren Augen nach oben, ein weiterer führt geradeaus, hinein in die bergige Landschaft.

„Und wohin müssen wir jetzt gehen?“

Ich deute mit dem Zeigefinger auf die Bergspitze, “da rauf.“

Meine Mutter schaut mich mit einem Blick an, der mir sofort und unwiderruflich klarmacht, dass sie mich für total meschugge hält.

„Also da kannst du jetzt alleine raufwandern, wir nehmen die Seilbahn.“

Sagt’s und kehrt um, in Richtung Fahrkartenverkauf für die Bahn hinauf aufs Plateau.
Mein Mann und ich überlegen kurz, ob wir uns meinen Eltern anschließen sollen, aber ich will unbedingt zu Fuß hochlaufen. Es ist mir egal, dass es über 40 Grad hat, hauptsache wir laufen da jetzt zu Fuß rauf. Ich hasse Abkürzungen, wenn es um Erlebnisse geht. Masada ist so ein Erlebnis. Ich stelle mir vor, dass ich es anders wahrnehmen werde, wenn ich oben ankomme und den Weg zu Fuß heraufgekommen bin. In etwa wie bei einer Pilgerreise. Wer mit dem Bus ankommt, hat den wichtigen Teil ausgespart.
Der Schlangenpfad besteht zum Teil aus Stufen und es ist anstrengender als ich es mir vorgestellt hatte. Schatten gibt es jetzt um diese Zeit keinen. Hinzu kommt, dass mein Mann ein Roadrunner ist, dessen normales Gehtempo etwa bei der Durchschnittsgeschwindigkeit eines Joggers liegt. Dass es auch bergauf nach Masada so sein würde, hatte ich befürchtet. Er legt ein Tempo vor, bei dem die Teilnehmer eines Allgäuer Bergmarathons neidisch werden könnten.
Meine Eltern müssten jetzt in der Seilbahn sein, die über unseren Köpfen nach oben schwebt. Sie macht ein surrendes Geräusch und ich denke mir, dass ich froh bin, zu Fuß nach Masada zu laufen. Ich kann meinen Gedanken nachhängen und grüble darüber nach, was sich hier vor 2000 Jahren abgespielt hat. Masada ist eine jüdische Festung, die im ersten Jahrhundert nach Chr. von Römern belagert wurde. Die Römer rückten immer näher und als die Juden erkannten, dass sie den Römern unterliegen würden, wählten sie den Freitod und töteten sich selbst, um der Ermordung durch die Römer oder der Sklaverei zu entkommen.
Masada ist von einer solch atemberaubenden Natur und Friedlichkeit umgeben, dass ich es nicht wirklich schaffe, einen Bezug zu den historischen Ereignissen herzustellen. Es ist, als habe sich die Geschichte an einem anderen Ort zugetragen.

Inzwischen sind wir fast oben angekommen. Wir begegnen auf den letzten hundert Metern Dave, einem Amerikaner Mitte 50, und kommen ins Gespräch – sofern man es Gespräch nennen kann, wenn man völlig außer Atem kaum noch in der Lage ist, mehr als zwei Worte aneinanderzureihen. Wir erfahren, dass Dave in Israel geboren ist. Er wollte als Junge schon diesen Weg nach Masada hochlaufen, aber dann zog seine Familie in die USA und irgendwie kam es nicht mehr dazu. Jetzt holt er es nach und es erfüllt ihn mit stolz, trotz der Hitze bis nach oben zu gehen, Schritt für Schritt.

Mein Mann rennt weiter, ich hinterher. Als wir oben ankommen, erwarten meine Eltern uns schon. “Ihr wart ganz schön schnell, das hätten wir nicht gedacht, dass ihr das in einer Dreiviertelstunde schafft.”
Was meine Eltern nicht mit einberechnen ist die Zeit, die wir nach diesem Schnellaufstieg brauchen, um wieder zu Atem zu kommen. Wir sitzen also weitere 20 Minuten im Schatten und schweigen, weil uns die Luft zum Reden fehlt.
Dave ist inzwischen auch oben angekommen und wir begrüßen ihn freudig. Es ist schön, die Freude über diesen für ihn sehr bewegenden Moment in seinen Augen zu sehen.

Mein Fotoapparat fängt den Ausblick nicht ein, der sich uns auf dem Plateau bietet. Über dem Toten Meer liegt ein leichter Dunstschleier und dahinter, am Horizont, sieht man Jordanien. Das Meer breitet sich unendlich weit vor uns aus.

Irgendwie meint man, die Krümmung der Erde erkennen zu können, weil sich einem nichts ins Bild stellt, was das Auge ablenken könnte. Nur Meer und Weite.



All photos by Saskia


Guacamole mit Granatapfel

Anlässlich zu Rosh HaShana:

Jetzt, wo es hier überall in Hülle und Fülle Granatäpfel gibt, habe ich ein Rezept für einen fruchtigen Guacamole-Dip kreiert. Das Ergebnis ist nicht nur lecker, sondern sieht auch farblich wirklich schön auf dem Esstisch aus.

Zutaten:
1 rote Zwiebel
1 Knoblauchzehe
2 reife Avocados
1 Granatapfel
1 Chilischote
1 Limette
Koriander

Die Zwiebel und die Knoblauchzehe fein würfeln. Ungefähr zwei Esslöffel kleingeschnittenes Koriandergrün und den Saft der Limette miteinander vermischen und über die Zwiebel und den Knoblauch geben.

Die Chilischote öffnen, alle Kerne entfernen und anschließend die Schote kleinschneiden. Ihr braucht nicht die gesamte Schote, da sie sehr scharf ist. Lieber Anfangs etwas weniger nehmen, als gleich zu Beginn zu viel.
Die Chiliwürfel mit dem Koriander und der Zwiebel mischen.

Den Granatapfel halbieren. Eine Hälfte pressen. Die andere Hälfte normal schälen. Ihr braucht etwa 3 Esslöffel der Fruchtkerne.

Die Avocados sollten sehr reif und weich sein. Schälen und mit einer Gabel zerdrücken. Etwa zwei Esslöffel des Granatapfel Fruchtsafts zu den Avocados hinzugeben.

Anschließend die Avocadomasse mit der Koriander-Zwiebelmischung vermengen. Am Ende ungefähr drei Esslöffel der Granatapfel Kerne dazumischen.

Diese Gucamole passt sehr gut als Dip zu Tortillas, geht aber auch prima bei einer Brotzeit oder als Beilage zu Reis.

Shana tova u’mektuka!

 

All photos by Saskia


No country for old shoes – עברית

כבר זמן מה, מחשבותיי עסוקות בנעליים. באופן אישי, יש לי עשר זוגות, אבל לסיפור הבא עובדה זו לא משנה. כך, “תעלומת הנעליים” מההתחלה:

ברחוב שבו אני גרה יש כמה ספסלים. עליהם מונחות, לעתים קרובות, נעליים ישנות. מי שעלה לישראל מכיר את התופעה הזאת: נעליים על ספסלים בפארק, נעליים על קירות, נעליים בתחנות אוטובוס. למה הנעליים האלה לא היו זרוקות בפח? מי שם אותן על ספסלים? למה הן מעולם לא נעליים יפות? למה אני לא רואה, לדוגמה, נעלי סטילטו, אלא רק נעליים ענקיות, מכוערות וללא עקבים?

שאלתי ישראלים, אבל לא נראה שמישהו מהם הבחין בתופעה. איך זה יכול להיות? מאז והלאה, בטיולים שלי, התרכזתי יותר בנושא. הסתכלתי בזמן שאנשים עברו לידן מבלי להקדיש אפילו מבט. אבל אם הישראלים אפילו לא מבחינים בנעליים האלה, לא יכול להיות שהן שם למטרות צדקה, מפני שמי היה אוסף ונועל את הנעליים המוזרות?

יום אחד החלטתי לארוב ולגלות לבסוף מה הסיפור של הנעליים האלה ומהיכן הן באות. לקחתי כרית, שיהיה נוח, ורשמקול, כדי לראיין את האנשים שזונחים נעליים בצורה זו. התארגנתי בנוחות  מתחת לעץ פיקוס גדול (כי בארץ הם מאוד גדולים). באור הירח ראיתי את העטלפים חגים מעל ראשי ושמעתי את רחש הצרצרים. אחרי מה שהרגיש כמו חמש עשרה דקות, קמתי וחזרתי הביתה כדי לבדוק את סוגי העטלפים בישראל… רק ליתר בטחון. זו הרגשה משונה בלילה לבד על ספסל בפארק. על פי ויקיפדיה, ערפדים קיימים רק בדרום ארצות הברית ובדרום אמריקה. בחזרה אל מתחת לעץ הפיקוס שלי, אני בוהה אל תוך הלילה, אולם לא “זונחי נעליים” ולא “אוספי נעליים” הגיעו. אולי הם פעילים בשעות היום? הפקדתי את הכרית מתחת לזרוע שלי וזנחתי את המשימה המטופשת הזו. איך אני אמורה לפקח על הספסלים במהלך היום מבלי לאבד את מקום העבודה שלי?

מאחר ש-Google עזר לי בהצלחה עם השאלה בנוגע לעטלפים, אני מנסה עכשיו לפתור את תעלומת הנעליים באותו אופן. אני מקלידה „Shoes in Israel“  ומקבלת הרבה כתובות לחנויות נעליים בתל-האביב. מאיפה Google יודע בעצם שאני גרה במרכז ולא באילת? חנויות הנעליים הן ממילא לא התשובה שחיפשתי. השתדלות נוספת:

  „Abandoned shoes Israel“

 כל התוצאות קשורות למלחמות ולנושאים צבאיים. בין התוצאות יש אפילו דיווחים על מלחמת ששת הימים. לנעלי הפקר יש באמת כזה כוח סמלי?… או אולי Google טועה?… פתאום עולה בי מחשבה מפחידה (אחרי ש Googleפישל..). ומה אם בכל זאת יש פה ערפדים?

אולי תמיד הסתכלתי על הנושא מהצד הלא נכון. מה אם זה לא על הנעליים, אלא על היכן הן מונחות? זה יכול להסביר מדוע הן מעולם לא יפות.

כמו ב-Shoe tossing, זוגות נעליים שנקשרים בשרוכים ונזרקים על כבלי חשמל וענפי עצים, הנחת הנעליים עשויה להיות קוד סודי. לפי שמועות, נעליים תלויות על קווי חשמל הן אינדיקציה לנקודות סחר בסמים אך המבנה והמארג החברתי של השכונה בה אני גרה נוגדים תיאוריה זו: בית אבות, גן ילדים, בית אבות, בית הספר.

אז מה זה כל העניין הזה?… בגלל שלא עלה בידי להאיר את השאלה הזו אחרי חקירה של שנים, לבסוף אני עושה ניסיון בעצמי ושמה על ספסל בחזית הבית שלנו זוג נעליים שלי. בואו נראה מה ההשפעה שתהיה לכך עליי.

בחזרה אל הדירה, אני שמחה שיש יותר מקום בארון הנעליים ועכשיו אני, ללא שום מצפון,   יכולה לקנות זוג חדש ויפה.